יומן קורונה #2 תקשורת חזותית מגיבים למצב חירום.

טקסטים, דימויים וצלילים מתלמידי הגראז' מתוך מבוא לתקשורת חזותית יוצרים ומגיבים למצב החירום


צילום של תמר צבן, במסגרת לימודי שנה ב'



רן פיליפ/

אחת, שתיים

אתה הוא שחושב שאתה הוא זה שמכתיב את הקצב

אתה הוא שחושב שאתה הוא השולט בכל

אתה הוא שחושב שאתה הוא אגרוף הברזל

אתה הוא שחושב שאתה "ההוא" שנכנס!

אתה הוא שחושב שאתה "ההוא" זורע האימה

אתה הוא שחושב שאתה ההוא אשר מחזיק במונופול ההרס והחורבן

אתה הוא שחושב שאתה ההוא הקובע גורלות

אתה הוא שחושב שאתה ההוא זה שפיתה את חווה

אתה הוא שחושב שאתה ההוא שלא יכול להסיר את הכתם מן עברך

אתה הוא שחושב שאתה הוא יהוה, נזר הבריאה

אתה הוא שחושב שאתה ההוא הראוי לכליאה

אתה הוא שחושב שאתה הוא התליין והקורבן יחדיו

אתה הוא שחושב שאתה הוא הציר שמחזיק את כל העולם

אתה הוא שחושב שאתה גם היבשה וגם הים

אתה הוא שחושב שאתה גם השמיים וגם הארץ

אתה הוא שחושב שאתה עשוי אבק כוכבים

אתה ההוא משמש נצחית בראש צלול

אתה ההוא ששומר על כל פיסת זיכרון

אתה בן 32 לא זקן אבל גם לא ילדון

#מסלול_אמנות_חזותית #מסלול_כתיבה_ומדיה #מכינה_קדם_אקדמית_לאמנויות

עבודה של תמנה רוזנברג, במסגרת שיעור וידאו ארט. מנחה: שחר מרקוס

קרלוס שטרן/ 

איזהו הגיבור? הכובש את יצרו לא מנצח צבאי הכובש ערים אלא מי ששולט על רוחו לא האביר הצד דרקונים אלא האדם שחי ביחד עם שדים לא התהילה היא בשביל האנשים שחיים מעל ההרים , אלא בשביל החיים בחושך בור השאול לא בשביל ורד היופי אלא רתם המדבר לא במעשה גבורה אחד אלא במיליון רגעים קטנים שהרגליים ממשיכות במסע בנשימה העמוקה בעצימת העיניים בתפיחה על החזה ובצעד הבא

צילום של  אירה פרוחורוב

נעמי הדני

בעקבות ז'ורז פרק. מנחה: נטלי לוין

הגב שלי שוקע בענן לבן מרפד לי את עמוד השדרה, ברכיי מקופלות וכפות רגליי מייצבות אותי. אני עטופה במצעי כותנה לבנים שמריחים כמוני, עם קצת ריח של אמא שלי ועוד שפריץ של מרכך כביסה.

הריח הזה רענן וקר. מעלי יצירת אמנות של פסי בד צבועים בתבניות וצורות שנמרחים אחד עם השני, תמיד אני רואה שם דברים שונים .עכשיו אני רואה שם פרחים וכתמים.

החדר שלי לבן ברובו, זה מרגיע אותי, אני אוהבת שהמצעים שלי פרוסים על המיטה כשאני חוזרת כאילו באתי לבית מלון, לכל שאר החדר אני נותנת להתבלגן. בזווית העין המבט נוחת על ערימת בגדים שלא קופלו. התקרה שלי ישרה, אך באמצע יש קורה שמפרידה בין החדר לבין מה שהיה פעם מרפסת בשנות העשרים. שיפצו את הבתים כדי שיהיה יותר מקום לאדם שחי בתוך הבית ועכשיו אין הפרדה בין החדר לכביש. חוץ מהחלון. הרעש של המכוניות מחרפן אותי, אני רגישה לרעשים. כשחבר שלי נוחר בלילה לידי במיטה אני רחוקה מלהירדם. אני אוהבת כשיש שקט כאן. בקיר מולי יש מנורת פחם קטנה עם אור מעומעם כתום צהבהב שמשפריץ אור כלפי מעלה לתקרה, הצללים מבהירים ביתר חדות את מה שהיה פעם מרפסת ואת מה שהיום הוא החדר שלי . יש לי הרבה זכרונות בחדר מכל מיני מקומות שאספתי כמו צדפים מיוחדות, מזכרות ופסלונים קטנים. אפשר לקחת את החדר שלי ולהכניס אותו לתרמיל, זה כל מה שאני צריכה כדי לצאת למסע , אולי זה קצת יותר מידי , אולי חצי חדר. יש לי טלוויזיה בחדר, אני לא משתמשת בה הרבה אבל היא בולטת מאוד. כמו שאמרתי החדר שלי ברובו לבן וכשיש מלבן שחור תלוי אי אפשר להעלם ממנו. למה כל המסכים מלבנים? גם של המחשב הזה, גם הטלוויזיה, גם האייפון שלי, אפילו המיקרוגל. צופים בו רוב הזמן כשהוא פועל- אולי כדי שיהיה מספיק רוחב בשביל שתי העיניים שלנו? אני בוהה במנורה ונוצרות לי צורות משונות, מרוב בהייה יצאו לי דמעות שיצרו משושים קטנים שנראים כמו כוורות של אור, ממש חלות דבש של אור היוצאות מן המנורה. לפעמים, אם ממש מקווצים את העיניי,ם יוצרים פסים ארוכים כאלו שנראים כמו קוצים ויכולים לדקור כל מה שמסביבם, אבל רק אם ממש נקווץ את העיניים. 

הכי כיף לשכב בתוך מיטה, זו התחושה של ציפה, אני צפה במיטה שלי . אין את תחושת המשקל אין את התחושה של הגוף שלי. רק עייפות שנשפכת ממני החוצה, היו ימים שעייפות כזו הדביקה אותי למזרון.

דבק הדכאון, כל כך חזק שממש לא יכולתי לקום מהמזרון הזה. הכריות בזכרון עוד לחות מהדמעות, עברתי פה הרבה לילות חשוכים וקרים. לא הרגשתי כלום, לא הרגשתי אותי . רק כאב עמוק שהצטבר . היום אני לא מקופלת בתנוחת עובר ואני שוכבת על הגב עם כפות הרגליים המייצבות אותי.

אני מרגישה שאני צפה במיטה, שאני בים הלבן שלי. 

צפה



עבודה של אוראל שריד, במסגרת שיעור משחקים ברצינות. מנחה: אילנה בר


  • YouTube
  • Facebook

תל אביב, יפו   החשמל 18 {קומה 4}     office@hagarageart.org

Tel: 052-8947485 | Fax: 077-78720080