יומן קורונה #3 תקשורת חזותית מגיבים למצב חירום.

עודכן ב: מאי 26

טקסטים, דימויים וצלילים מתלמידי הגראז' מתוך מבוא לתקשורת חזותית יוצרים ומגיבים למצב החירום


רישום: דפנה קלוגר

מנחה: דלית שרון


*

כמה עצוב האדם נשמתו תקועה בבועה של עולמו הפנימי יקום שלם שבתוכו רק נשמה אחת. כמה שננסה להכניס אנשים לתוך היקום הזה הם אף פעם לא יכנסו. גם אם נהיה ביחד אנחנו עדיין זוג יקומים שבחיים לא יפגשו בגלל זה אף פעם אנשים לא יכולים להבין הכל אחד על השני אבל עדיין אנשים חיים ביחד מנסים צוחקים מאותם בדיחות, נהנים מרגעי אושר קטנים מנחמים אחד את השני. גם אם הם חיים בעולמות נפרדים לגמרי הם עדיין יושיטו יד אומרים ''היי אני כאן'' כותבים שירים אחד לשני. מספרים סיפורים  רואים את היופי אצל האנשים האחרים ומזכירים להם. לשם זה אנחנו חיים. בשביל החיוך והעיניים הצוחקות. בשביל להיות החיבוק החם. בשביל להיות

טקסט: קרלוס שטרן / מנחה: ג'ודי קופלמן

#מסלול_אמנות_חזותית #מסלול_כתיבה_ומדיה #מכינה_קדם_אקדמית_לאמנויות

צילום: אירה פורחודוב

מנחה: אייל סגל *

מיטה בתיאוריה מורכבת מבסיס וממזרן. מי מחליט מה היא מיטה? אני מחליטה מה היא מיטה. המיטה היא התרחשות כל החלל שלי, היא השינה והחלומות שלי, היא המילים שאני קוראת בספרים שלי, היא האותיות שאני מקלידה על המחשב, היא האוכל שאני אוכלת, היא הקור שאני חשה, היא הזיעה שניגרת מגופי, היא חתול מנומנם, היא חברים שבאים לבקר, היא מאהבים שלפעמים נשארים לישון, היא הסדרות שאני רואה בנטפליקס, היא הגעגועים לאהוב שנפרד והלך לו. היא ההירדמות, היא ההתעוררות. טקסט: אוראל שריד / נכתב במסגרת סדנת הכתיבה / מנחה: עלמה כץ


רישום: אסנת אלנטרה

מנחה: רויטל בילו, תוכנית שנה ב'


*

מיטת ילדותי, מיטת יחיד מעץ, מעט חורקת כשנכנסת ויוצאת ממנה, כנראה עוד מהתקופה שהיה מחובר אליה מעקה בטיחות, ששחק את הדיקט. המזרון קשה ביחס לכל המזרנים האחרים שישנתי עליהם מחוץ לבית. אני כנראה היחידה שאוהבת אותו, אומרים שזה טוב לגב. אני גם אוהבת את הכרית שלי קשה יחסית. למעשה זאת לא המיטה המקורית שלי, זאת המיטה הזהה שהייתה של אחותי, מרגלית. גדלנו יחד באותו החדר, המיטות שלנו היו מקבילות, מתחת למיטה שלי היה ארגז מצעים, ומתחת למיטה שלה יש מיטה נפתחת עם מזרון, די דק ועלוב. בלילות הייתי שואלת את מרגלית מה השעה, כי היא יכלה לראות את השעון של המיקרוגל מהמיטה שלה דרך הדלת והקצה של המסדרון. היום אני מתיישבת באותה המיטה ומביטה בשעון הדיגיטלי על המיקרוגל, יודעת מתי נרדמתי, או לא נרדמתי, רואה את הזמן חולף, לפעמים לאט ולפעמים מהר. בפינה לידי ישן פיסטוק בן האחת עשרה, דובי בצבע קרם, שקיבלתי מחברות ליום ההולדת. כל המילוי שלו התכווץ מרוב חיבוקים, חשבתי לפתוח אותו ולהכניס לו אקרילן חדש. מעליו מנורת קריאה לבנה שמעולם לא השתמשתי בה, היא לא מחוברת לשקע החשמל, וכשאני מנקה מתחת למיטה הכבל שלה מלא אבק. שקע החשמל נמצא בערך באזור הברכיים שלי כשאני שוכבת, לידו שקע לטלפון קווי, אין צורך לקו טלפון כזה בימינו. בקצה המיטה כרית מרובעת קטנה שצד אחד שלה הוא בד בדוגמת זברה, הצד השני סתם שחור. אני לא יודעת במה היא מלאה, מין כדורים קטנטנים כאלה, היא מאוד נוחה ונעימה, אבל אין לי שימוש בה בבית. כשאני מסתכלת לתקרה אני רואה את המנורה במרכז החדר, בעלת אהיל כתום. לפני שנים כשמרגלית ואני היינו ילדות בחרנו לצבוע את הקיר של החלון בצבע כתום, די מזעזע כשאני חושבת על זה עכשיו, כבר צבענו אותו בחזרה ללבן. החלון היה בדיוק בין שתי המיטות, היום בין המיטה לשולחן העבודה שלי. מתחתיו הסקה לחימום בחורף. החלון פונה לכיוון דרום, כך כשהתריס פתוח שמש נכנסת לאורך כל היום. בלילה לפעמים כשהירח מלא נכנס אור חזק מבחוץ, כאילו האור במרפסת דולק. נזכרת שכשהיינו קטנות מרגלית הייתה יוצאת מהחלון אל המרפסת ונכנסת בחזרה לסלון כדי להבהיל אותי. הרבה רגעים נוסטלגיים נצורים בחדר שלנו. מבחינתי הוא עדיין שלנו, אפילו שלפני שנה הוצאתי את המיטה שלי וארון מדפים, והחלפתים בשולחן עבודה וארון כוורת של איקאה. זה נראה כמו החדר שלי, מכונת התפירה על השולחן, ארגזים מלאים בצמר ובדים. מנדלה בצבעי כחול ירוק וצהוב שסרגתי על חישוק, תלויה על הקיר משמאל למיטתי, אני לא כל כך אוהבת אותה כי היא לא יושבת טוב. בקיר מעל ראשי יש ענף קטן עם ציפורים סרוגות, אני לא רואה אותן כשאני שוכבת במיטה, כנראה שאם הייתי רואה אותן כל הזמן גם אותן לא הייתי אוהבת. כבר שנים שיש בדיוק בין המיטה לארון הבגדים לצד המראה, שידה ישנה שהייתה של ההורים. נראית קצת וינטג', הייתה בצבע שחור מתקלף, מרגלית הציעה להצטרף אליי לפרויקט לצבוע אותה בצבע לבן-קרם, לפני שהיא עברה לשיקגו. היו במגירה בשידה המון דברים אישיים וסנטימטליים שלה, אבל הוצאנו הכל, והחלפתי לה גם את הידיות. אני אוהבת את המיטה שלי, אין לי צורך במיטה יותר גדולה, אולי לבינתיים. המזרון הקשה, החריקות, היכולת להסתכל על השעון של המיקרוגל מבלי לקום מהמיטה, זאת המיטה שלי ושל אחותי ביחד. טקסט: דפנה קלוגר / בעקבות ז'ורז פרק / מנחה: נטלי לוין


צילום: אירה פרוחורובה 

מנחה: שרון דרעי



  • YouTube
  • Facebook

תל אביב, יפו   החשמל 18 {קומה 4}     office@hagarageart.org

Tel: 052-8947485 | Fax: 077-78720080